Мы поздравляем нашего постоянного автора Шмуэля Вольфмана с тем, что он стал писать на иврите, и с удовольствием публикуем его рассказ "Цветы любимым".
פרחים לאהובים
"עזה כמות אהבה,
קשה כשאול קנאה,
רשפיה רשפי אש שלהבת יה'..."
("שיר השירים" אשר לשלמה המלך)
1. "עזה כמוות אהבה..."
...הדשא צמח מסביב לטנק תוך מספר ימים. זה היה נס, כי בשום מקום מסביב לא נראה אף ציץ ירוק...
ולא יכול היה לצמוח דבר על אדמת חמרה החרוכה הזאת, שהייתה בחלקה מכוסה בחול. פה ושם על פני השטח הזדקרו שאירי בטון, חלקי ברזל והרימות קטנות, - חורבות הבתים, שכוסו בחול החודר בכול... במקומות האלו רק החול הוא נצחי...
ביום השביעי מאז תחילת המבצע, שיירת הטנקים, שעקפה את חאן יונס, חנתה על חורבות היישוב. הישוב שלו, שם, איפה שהוא נולד וגדל, איפה שהוא עבד עם אביו בחממות, על האדמה שהניבה באדיבות רבה כל-כך...
עכשיו, כשהביט בהרס ועזובה, ששרו כאן, קשה היה לדמיין, שרק לפני שלוש שנים – שלוש שנים בלבד!- היה כאן גן עדן פורח...
הברברים שבאו לכאן אחרי יהודים הרסו את החממות, שרפו את העצים, השחיתו את המדשאות הירוקות. הם החריבו כל החי שהיה על האדמה הזאת, ואחר-כך ביתרו אותה בתעלות ונקבו בבונקרים, לכדו אותה בחוט טייל חלוד. הם, הזורעים רק כאוס ומוות, תמהו בנוכחותם כל אדמה, שדרכו עליה...
אבל מסביב לטנק צמח דשא, וזה היה נס.
המפקד קרא ליגאל. המשמר עצר זקן בדווי. המפקד ידע, שיגאל גר כאן לפני התנתקות, ורצה לוודא את זהות העצור שטען, שבא לכאן מיוזמתו ושהוא רוצה לדבר עם האיש החשוב.
היא מייד הכיר את הזקן. היה זה שיך של השבט ג'באליה, שגר באזור. השיך דיבר עברית לא רע. הוא שמח לראות את יגאל. בשלוש השנים שחלפו המתנחל לא השתנה הרבה. רק הצמיח את הזקן.
השיך בא בבקשה למסור לאיש החשוב ביותר, שישאיר את הצבא כאן. שהצבא לא יעזוב. השיך אמר, שכל תושבי המקום רוצים לחיות תחת השלטון הישראלי.
המפקד צחק: "או שאתם בוחרים בחמאס, כשנוח לכם, או שאתם מתחננים, שאנחנו נישאר!.."
עיניי השיך ניצתו מזעם, אך הוא השתלט על עצמו וענה: "אנחנו לא רצינו, שתעזבו. היה לנו טוב לחיות ביחד אתכם. כל המשפחה שלי עבדה ביישוב הזה. אבל אתם הלכתם ועזבתם אותנו לחסדי תושבי עזה והמרצחים שבאו מצ'צניה, אפגניסטן, מוסקוביה וממקומות אחרים. מה אתם יודעים על הבחירות שלנו? האם אתם באמת מאמינים, שהם היו דמוקרטיים? לא, הכריחו אותנו להצביע בעד חמאס. אחר-כך הכריחו אותנו לחפור מנהרות. אחד מבניי סרב לעבוד בשבילם, אתם יודעים מה הם עשו איתו?.."
והוא המשיך: "אם הם חשדו שמישהו קשור עם ישראל, גורלו היה נורא... ואתם אשמים בזה, שהנכדים שלי, ילדים קטנים, חולמים להיות שהידים...
"כל התושבים ממחנות הפליטים, תושבים של עזה, בזים לנו, לבדווים, אנשי המקומות האלה האמיתיים. קללות וגידופים, שהם שופכים עלינו, אנחנו לא שמענו מכם אף פעם..."
"האם אתם לא ידעתם, שעזיבתכם תגרום סבל לכולם – גם לנו, גם לכם, וגם לאדמה, - היא כבר לא מניבה כלום..."
השיך השתתק. באוהל המפקד נהיה שקט. ורק זבוב תועה זמזם ועשה סיבוב אחרי סיבוב מנסה למצוא דרך אל החירות...
המפקד נבוך הביט ביגאל ושאל: "אולי, אתה יכול לענות לו?.."
יגאל החליט להפוך הכול לבדיחה: "תשמע! אנחנו מקבלים את עצתך ונשאר בגוש קטיף. אבל יש לנו תנאים: אתם תביאו לנו את הראשים של כל החמאסניקים ואת גלעד שליט חי. זה אחד. שתיים – אתם תסלקו מעזה את כל מי שהגיעו לשם מתחילת מאה הקודמת. ושלוש – אתם תקבלו אזרחות של מלכות יהודה, שייווצר בעוטף עזה."
השיך היה מאושר. הוא תפס את ידו של יגאל, לחץ אותה זמן רב, אחר כך יצא מהאוהל במהירות.
"מטומטם!" – סיכם המפקד. – "איך מתחת אותו!.."
יגאל לא ענה.
...הפוליטיקאים היו מרוצים: הגיעה שעת הכושר שלהם! סוף-סוף הם יוכלו להוכיח לכל העולם ובראש ובראשונה לאזרחים שלהם, שהם – הפוליטיקאים, - לא לחינם אוכלים לחם (עם חמאה)...
הם נסעו זה אל זה, פטפטו בשפה אחת – דבר אחד, בשפה אחרת – את היפוכו, רבו, פגעו זה בזה, השלימו ולבסוף הגיעו לכלל הסכמה...
למען האמת, לא צלח להם לשכנע את נציגי ישראל והחמאס ללחוץ ידיים, כך שאחד עמד לימינו של נשיא המדינה, אוחז בידו, והשני – לשמאלו, לוחץ את ידו השמאלית של הנשיא...
הצבא הישראלי החל את נסיגתו מעזה. טנקים ליד חאן יונס היו אמורים לעזוב את השטח של ההתנחלות לשעבר מייד אחרי הצהריים. אנשי הצוותים שמחו, התלוצצו, אוספים בזריזות את הציוד.
ורק יגאל לא השתתף בהכנות. הוא ישב על גג רכבו והביט בדשא הירוק למרגלות הטנק...
בדווי רכוב על החמור נראה במרחק. זה היה השיך. יגאל פנה אליו. השיך הוריד סל כבד מגב החמור ושמט אותו על האדמה.
"מה זה?" – שאל יגאל, מכניע תחושה של בחילה.
"נו, זה התנאי הראשון שלך..." – הסביר השיך.
...המפקד צעק: "יגאל! תזיז את עצמך! תעלה לטנק – נוסעים הביתה!.."
יגאל הסיט את המבט, נמנע מלפגוש את העיניים של השיך. אחר-כך, שפוף, פנה לכיוון רכב המלחמה שלו...
...הוא עמד על הטנק וראה איך הרכב רומס את הדשא שצמח, איך הופכת קטנה יותר ויותר דמות הזקן בבגדים הלבנים... הוא הרגיש, שנורא מתחשק לו לעצור ולנשום את אוויר המקום היקר הזה לפחות עוד דקה...
הוא נתן פקודה לצוות. הטנק עצר.
...האדמה דברה אליו: "אתה נוטש אותי! אני חיכיתי לך כל-כך... אחרי שהפרידו בינינו, אני הסתגרתי, אך לא איבדתי תקווה לראותך שוב... וכשאתם חזרתם, אני נלחמתי יחד אתכם נגד אויבינו..."
"הדשאים שלי, שיכלו להפוך עבורך לפרחים, אתה רמסת!..."
"אם הפעם הקודמת גרשו אותך בעלות, אז עכשיו, כשיש לך הטנק, אתה שוב נוטש אותי, והפעם – מרצון?!. אני לא אסלח לך את זה. את פעם שלישית לך לא תינתן!.."
...הנייד צלצל. מכנית הפעיל יגאל את המכשיר ושמע את הקול של אביו: "יגאל, איפה אתה עכשיו ?"
ענה: "אני עכשיו בבית..."
אביו לא הבין וביקש להסביר. יגאל הסביר. מהצעד השני של הקשר נשמע רק שקט, וכדי איכשהו להפר את השתיקה המעיקה, יגאל אמר, מתפלא למה שאמר: "אבא, חזור הביתה..."
אביו חיכייך ארוכות בגרונו לפני שיכול היה לדבר: "בבקשה, בני, אל תתבדח ככה אף פעם!.."
ואם עד המשפט הזה, עדיין יכול היה יגאל להגיד, שכל זה לא יותר מהלצה, עתה הוא הרגיש דווקא רצון להוכיח לאביו, שהוא באמת מתכוון למה שאמר: שיחזור הביתה...
מכשיר הקשר "התעורר": המפקד דרש לדעת, מה קורה, למה יגאל מעקב את כולם.
יגאל אמר, שהוא נשאר. הרמקול התפרץ בצעקות וגידופים, אחר-כך – בהפצרות, ולבסוף – באיומים. וכמעט מייד ששתק המפקד, המשטרה הצבאית הייתה על הקו. הם הסבירו ליגאל, שהעבירה שהוא מבצע, מוגדרת כ"בגידה באינטרסים הביטחוניים של המדינה", ושהוא עלול לשבת על זה בכלא שנים רבות, ושכדאי לו להקשיב למפקד ולציית לפקודה...
יגאל לא נכנס לדיון עם השוטרים ופשוט ניתק את הקשר.
כעבור זמן-מה הרמקול חזר לתחייה וקול נעים הודיע: "יועץ מיוחד לענייני מזרח התיכון החדש מבקש לשוחח איתך, אדוני..." – ולפני שהשריונר ההמום הספיק להתעשת, הרמקול דיבר שוב – בקול הכי מוכר לכל עם ישראל. זה היה קול מרגיע, מפתה, מרדים וכובש...
"יגאל היקר !" - התחיל היועץ את דבריו – "הנני חייב לציין, כי מאוד התרשמתי ממעשך. המעשה הזה מוכיח יותר טוב מכל מילים, שאתה – פטריוט אמיתי של ישראל, אדם הגון, אמיץ ויוצא מן הכלל."
"עלי להודות, שאני זקוק לאנשים כמוך... אני מפציר, אל תסרב לבקשתי..."
"הלא אתה יודע, כי בילדותי נלקחתי ע"י אבי לצדיק גדול וקיבלתי את ברכתו. לאחר מכן, כל ענייניי ומעשיי היו למען ה' והעם שלו..."
"ובכן, אני מבקש, תעזור לי, תסכים לעבוד איתנו, להיות אחד מהחבר'ה שלי..."
"...ידוע לי, שיש לך השכלה משפטית ותואר מכובד ביחסים בינלאומיים. ונדמה לי, יש לך גם פספורט אמריקאי, הלא כן?.. זה יעשה הכול פשוט יותר: בעוד מספר ימים תתפנה המשרה בנציגות ישראל באו"ם, ואני הייתי רוצה לראותך בתפקיד הזה... מחר בשעה 13:00 אני ממתין לך במשרד החוץ. ואל תשכח את הדרכון האמריקאי !.."
...יגאל נזכר, איך באחד מימי ראשון הפנויים הוא ודוריס החליטו לבקר במרכז לתרבות יפן. הם הלכו ברגל, כי היה יום שמש נחמד והטיול במנהטן ביום כזה הבטיח להיות נעים.
תוך ארבעים דקות הם הגיעו לבניין הנאה של מרכז לתרבות יפן, אבל המרכז היה סגור – בגלל ה"וויקאנד"...
לעומת זאת, המון אנשים נהרו לכיוון הבניין, שהיה דומה לספר העומד על כרכתו, והם הלכו בעקבות ההמונים. התברר, שזה היה בניין האו"ם.
בכניסה הם ראו פסל מצחיק של אקדח שהקנה שלו שנקשר בקשר ענק...
בתוך הבניין הייתה אווירה משעשעת: היה שם מרכז לממכר מזכרות מארצות – חברות האו"ם, חנות ספרים, סוכנות לבולים ולצילום, בה יצלמו אתכם, ידפיסו על נייר בולים את התמונה, ותוכלו לשלוח מכתב או גלויה לחברים עם הבול האישי שלכם מסניף הדואר של בניין האומות המאוחדות...
הם הצטרפו לסיור בבניין. אל מול הכניסה הראשית התנוססה תמונת פסיפס ענקית: דמויות נציגים אומות העולם, ובמרכז, הטופס את מרבית שטח התמונה, - יהודי מזוקן עטוף בטלית, - ולמעלה, מעל התמונה – "ואהבת לרעך כמוך"...
בכל מקום היו ציטוטים מתנ"ך, וליד אחד הסטנדים, שעליו הוצג רובה-"קלאשניקוב", המדריך עצר והעיר, שזול יותר לתת לילד תת-מקלע, שעולה כמה דולרים, מאשר להשקיע שנים בחינוכו וללמדו איך לגדל חיטה ולאפות לחם... מעל המוצג התנוסס הפסוק מישעיה "וייקוטטו חרבותם למזמרות"...
יגאל התחיל לחשוב, איך להתאים את הטנק לעבודות חקלאות במשק. נראה, כי זה לא יהיה מסובך: אפשר לחבר מחרשה מאחור ובאמצעות קנה התותח להפעיל אותה מעלה – מטה...
"ובכן, עוזרי החדש? מה אתה אומר? נעבוד ביחד, אה ?.." – שאל הרמקול.
"אדוני היועץ! למען הסדר הטוב וכתחילת כניסתי לעניינים, בבקשה, תאמר לי, מדוע אתם לא דורשים את שחרורו של גלעד שליט ?"
"ידידי הצעיר! אנחנו רוצים לראות את מרואן ברגותי חפשי. הוא מתאים לנו הרבה יותר להנהיג את האוטונומיה הפלסטינאית מאשר אבו מאזן. לכן אנו מחזיקים את גלעד שליט כקלף המיקוח שלנו החשוב ביותר. אנו רוצים ליצור מצב, בו נחליף שבויים, וכתוצאה מכך ברגותי יצא לחפשי..."
"ברור" – אמר יגאל. – "אדוני היועץ! אני מבקש את סליחתך, אבל ההצעה שלך לא מתקבלת !"
כנראה, שמכשיר הקשר היה כל-כך מופתע מהתשובה, שזמן-מה לא הוציא הגה. לבסוף, היועץ המיוחד התעשת ובקול גבוה וצורמני צווח: "מנוול שכמותך! עוד תראה, שאתה תינמק אצלי בכלא !.."
יגאל ניתק את הקשר.
יגאל נתן פקודה והטנק זחל חזרה ועצר ליד החלקה עם הדשא הירוק. הוא הציע לצוות שלו לעזוב אותו, אבל החבר'ה סרבו עד הסף. הם הסבירו לו, שאם הוא יצטרך לירות, הוא לא יוכל לעשות זאת לבד, תוך שהוא נוהג בטנק...
יגאל קפץ למטה, על האדמה, ופנה ללכת אל השיך, שעדיין עמד באותו המקום. יגאל הצביע על הסל ואמר: "את האחרים תביא חיים !"
השיך התעניין: "וגרזן יש לך ?.."
יגאל הניד את ראשו בשלילה.
השיך ניגש את החמור, פשפש בתיק, שלף ממנו גרזן והושיט אותו ליגאל.
האדמה נרעדה. מכיוון עזה-העיר נשמע רעש גדול. עמוד עשן לבן החל מתמר מעלה, מגיע עד השמיים. השיך הצביע על עמוד העשן וצעק: "זאת "מלכת המוות"! היא תהרוג את כולנו !.."
יגאל הבין מה פירוש הדבר. לביון היה ידוע, שחמאס הצליח להעביר כמה טילים בעלי טווח פגיעה רחוק, שמסוגלים לכסות מרחק של 60 קילומטרים. אחד מהם נועד לפגוע בכור הגרעיני שבדימונה.
...והנה הטיל כבר באוויר. הכוכב הנוצץ על פסגת עמוד העשן בינתיים האט את מעופו והתחיל לצנוח מטה. מה קרה לטיל – או שהוא הוטען מעל המידה, או שלחמאס ספקו טיל פגום, - אף אחד כבר לא ידע...
הטיל נפל במרכז עזה. שוב רעדה האדמה. בכל שטח העיר נשמעו פיצוצים אדירים – מחסני נשק ותחמושת "הגיבו"...
כעבור זמן-מה תל החמר, שעליו עמדה העיר, החל להיסדק, מתפרק לחלקים, ויחד עם הבניינים לזחול אל תוך הים...
הים רתח, ענני אוויר חם התפרצו כלפי מעלה, ואפילו מתחת למים חומר נפץ המוצק המשיך לבעור כאש גיהינום. מפעם לפעם נפלטו ממעמקים חלקי מתחת מלובנת ועם לחש נחשי צנחו שוב לים.
השיך הסתכל בריכוז רב על תערובת הרותחין הלוחשת, - מה שלפני זמן לא רב היה עיר עזה והפך בין רגע למלחמת האיתנים – מים ואש...
הרוח בידרה את זקנו הלבן, פרטה על בגדיו, מסחררת את החול סביב סנדליו. על רקע של הדיונות הצהובות, מי הים הכהים של החורף ושמים המכוסים בעבים, הוא נראה כמו ייצור מעולם אחר...
"מאז סדום ועמורה אנשים לא למדו כלום! בין מיליון תושבי העיר לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים !.." – אמר הוא מהורהר ושתק.
יגאל רצה לשאול על גלעד שליט, אבל משום-מה לא יכול היה להפר את השתיקה.
וכאילו קרא את מחשבותיו, השיך השיב: "גלעד אצלנו. הוא לא רוצה שום עסקים עם מי שבגד בו..."
"אני לא בגדתי !" – צעק יגאל, נעלב. – "בי עצמי בגדו !.."
"טוב. אני אמסור לו..." – הבטיח השיך.
יגאל הושיט את הגרזן לשיך ואמר: "מקווה, שאני לא אצטרך אותו יותר..."
"להפך !" – סתר אותו השיך. – "עכשיו אתה תצטרך אותו במשק שלך! תיקח אותו. זה גרזן טוב! ואת החמור תיקח. תקרא לו "ברק". תאמין לי, הוא יותר חכם מחמורים אחרים. ועליו אפילו אפשר לרכב..."
היה נדמה ליגאל, שמישהו קורא לו.
"קוראים לך !" – אמר השייך והצביע ביד לכיוון הטנק. – "לך לשם !.."
משהו בעבי הדשא משך את תשומת ליבו של יגאל. הוא רץ לשם וכשהתקרב, נעצר פתאום בפליאה: בין ציצי הדשא בצבצו כמו כוכבים קטנים פרחים לבנים...
יגאל הסתובב לכיוון השיך, אך לא ראה לא את האיש, ולא את סל ה"מתנות" שלו...
רק החמור נשאר. כשראה שיגאל מסתכל עליו, הניע את אוזניו, ניער את ראשו והלך לקראת בעל הבית החדש שלו.
יגאל ליטף את פרוותו: "הו, כן, באמת, ברק, אתה – החכם שבחמורים !"
ברק שוב ניער את ראשו וכמו מתוך הסכמה, השמיע: "אי – אה..."
נס האדמה הפורחת שוב ריתק את יגאל. הוא כרע ליד הפרחים וכמו בבית הכנסת לפני כניסת שבת המלכה, התחיל לשיר חרישית לאדמתו האהובה, שהעניקה לו פרחים:
"שימי אותי כחותם על ליבך,
כמו חותם על יד ימינך,
כי עזה כמוות אהבה
קשה הקנאה כאש השאול, -
רשפיה – רשפי האש...
מים רבים לא יכבו את האהבה
ונהרות לא ישטפוה..."
רעש נשמע מכיוון חאן יונס. שיירה ארוכה של מכוניות עם פנסים דלוקים נעה על פני השטח לכיוון ההתנחלות החרבה. בראש השיירה הייתה מכוניתו של אביו.
יגאל חייך והמשיך:
"וענה אהובי ואמר לי:
קומי ולכי, רעיתי, יפתי,
לכי אליי.
הנה בא הסתיו,
גשם בא ועבר,
אדמה התכסתה בפרחים,
זמן ציפור השיר הגיע
וקול הטור נשמע בארצנו..."
...המכוניות התקרבו יותר ויותר. יגאל קם על רגליו ומנפנף בידיים, רץ לקראתם.
22 בשבט תשס"ט
אל שמו הירושלמי
(текст на русском oslo/52-